נפגשנו עם הילדים בבוקר ויצאנו ליער לפעילות חיבור בטבע. ההנחיה הייתה פשוטה וברורה. להישאר בטווח של 100 מטר ממרחב מוגן.
בתוך המרחק הקטן הזה
נפתח עולם שלם.
100 מטר של עוש
של טבע חי ונושם
של יער אלונים ירוק ופורח
שמרגיש כמו בית.
כבר מהרגע הראשון הייתה תחושה עמוקה של התכנסות וחיבור.
הילדים התחילו לנוע במרחב באופן טבעי, מתחלקים לקבוצות, מחפשים, בונים, יוצרים.
משהו בהם נרגע. משהו בהם נפתח. חיבור בטבע התחיל להתרחש מעצמו בינם לבין עצמם, בינינו לבין הסביבה, ובין הגוף לנפש.
אנחנו ביחד, עטופים בירוק, בשקט היחסי של היער ובשירת הציפורים שמלווה אותנו.
ובתוך כל זה, המציאות עדיין נוכחת.
מדי פעם חוצה את האוויר רעש של מטוסי קרב או יירוטים. הגוף נדרך לרגע. יש תזכורת. ואז, כמעט כמו בתנועה טבעית של הגוף והנפש חוזרים לאדמה.
למגע של האדמה בידיים, למבט על פרח מלבלב, למשב רוח שמלטף את הפנים.
והכל משתחרר מהר יותר. הלחץ, הפחד, כמו נספגים בקרקע.
השמש מחממת, עוברים לצל, חוזרים לשמש.
תנועה עדינה בין מצבים שמאפשרת חיבור בטבע עמוק ויציב יותר.
הקמנו ארבעה אוהלים כנגד ארבע רוחות השמים. ובמרכז אש.
יש משהו מאוד עמוק במבנה הזה. תחושת כיוון, יציבות, הגנה. בתוך מרחב פתוח נוצר מרחב מוגן דל חיבור בטבע. לא רק פיזית, אלא גם רגשית.
חיבור בטבע יוצר תחושת ביטחון ורוגע
בתוך הטבע מתאפשר משהו שקשה לייצר במרחב סגור.
הילדים לא צריכים "לעשות כמו שצריך" הם פשוט פועלים.
הגוף עובד, הידיים מתלכלכות, הדמיון נכנס לפעולה.
והמערכת כולה, הגוף והנפש מסתנכרנים ויש רגיעה.
המעברים בין דריכות לשקט הופכים להיות קצרים יותר. הטבע מאפשר עיבוד.
הוא לא מבטל את מה שקורה בחוץ, אבל הוא נותן מקום לנשום. לפגוש. לשחרר. וכך חיבור בטבע יוצר תחושת ביטחון עמוקה יותר.
כזו שלא תלויה רק במציאות החיצונית, אלא גם במה שקורה בפנים.
חיבור בטבע דרך הדלקת אש, אחריות, מסוגלות והובלה
חיבור בטבע משאיר אחריו חותם עמוק
כשהאש נדלקה זה היה רגע מיוחד. ריח של עץ אלון באוויר, חום נעים, תחושת הצלחה. חיבור בטבע אמיתי.
הילדה שהדליקה
את האש
בחרה להיות
שומרת האש.
ומשם המשיכה לקחת עוד תחומי אחריות. היא גם הכינה את הפיתות, דאגה, הובילה.
החיוך לא ירד לה מהפנים.
למחרת בבוקר פגשתי אותה שוב והחיוך עדיין היה שם.
האש כבר לא בערה רק במדורה, אלא גם בתוכה.
זו הייתה תחושה של כוח. של מקום. של נוכחות בעולם הקטן שבנינו יחד.
יש במרחב הזה משהו שמעניק שכבת הגנה נראית ובלתי נראית. בתוך מציאות לא פשוטה, חיבור בטבע מאפשר יציבות אחרת. עמוקה יותר.
ואני מרגיש מבורך להיות שם איתם.
להנחות את ההתכנסות הזו ביער יום אחרי יום.
ללכת לישון עם תחושת סיפוק ושמחה.
ולחכות לפגוש אותם שוב מחר לעוד יום של חיבור בטבע.
