בנקודת אי הוודאות הנוכחית (מלחמה עם איראן), 

הבנתי שלמעשה במשך מעל לעשור של סקרנות, התבוננות, למידה והתפתחות משבילי ההליכה, בארץ ובעולם (כמטייל וכמדריך בהכשרתי), הכנתי את עצמי גם בלי להתכוון למצבי קיצון של אי וודאות, המביאים איתם גם פחד, חרדה, ריגוש, מוטיבציה והנעה עצמית לפעולה.

תמיד הרגשתי שלצעוד בשבילי הטבע זו הקבלה לחיים "האמיתיים".
לכן כל כך אהבתי את זה.
יכולתי לשחק עם תפקידים
עם מחשבות ומצבים בהם אני נתקל "רק" בשבילים,

וכשאחזור לחיים שלי, לסביבה בה אני נמצא, לקשרים החברתיים שלי – אוכל רק ללמוד מזה. 
נמשכתי מאד ליציאה החוצה כי ראיתי בכך התנסות כל כך חשובה.
להתמודד עם דילמות, תחושות ורגשות שעולים וללמוד על עצמי מחוץ למרחב החיים שלי. 
וכך אני יכול לחזור מחוזק.

נקודת המבט שאימצתי לעצמי, אפשרה לי לצאת לחקירה בכל פעם מחדש, גם של עצמי פנימה וגם החוצה, אל עבר הקשרים החברתיים שלי וגם מאוחר יותר, כשהתחלתי להדריך והתבוננתי במטיילים איתי.

ועכשיו, אחרי כל כך הרבה משברים גדולים
שהתחילו בקורונה, ה 7/10, מלחמה ממושכת
ויותר מדי הרוגים
נפתחה מלחמה עם איראן.

ואני בזמנים האלו הזו התחתנתי עם חוה, הפכתי לאבא בפעם הראשונה לקמה, ונכון לכתיבת שורות אלו אבא ל – 2 מתוקים, קמה ועברי.

אני מבין שהדרך בה צעדתי ועדיין צועד, לימדה אותי להתמודד עם כל כך הרבה משברים,
רק שבאמת לא דמיינתי שזה מה שיקרה ואצטרך להתמודד עם כל כך הרבה..

שקשור לעסק, לכלכלת המשפחה, להתמודדות רגשית, אישית, זוגית, להוות דוגמא וחינוך לילדיי ועוד…

דווקא בתקופה הזו, 

מתבהרות לי נקודות רבות במהלך שנותיי בשטח, 

שארצה להביא לידי כתיבה ולמידה משותפת. 

דוגמאות הקשורות בקשרים עם מטיילים שלי וגם עם חוויות אישיות שלי מהשטח.